15.8.11

היום ט"ו באב, ע"פ המסורת היהודית יום חגיגת אמצע הקיץ.
"אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ.
כָּל הַכֵּלִים טְעוּנִין טְבִילָה. וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים..."
משנה בסוף מסכת תענית

על-פי המסורת היהודית, בט"ו באב היו הבנות לובשות שמלות לבנות שהיו שואלות זו מזו כדי שלא לבייש את מי שאין לה ויוצאות לרקוד במשך היום בכרמים.
אחריהן היו מגיעים המחפשים לעצמם בת זוג.
יום האהבה
אצלנו המצב קצת שונה, הבגדים לא כל כך לבנים וכשאנחנו רוקדים ליד הגפן בחווה אף אחד לא מגיע.
ולכן בחרנו לחגוג את אמצע הקיץ באופן קצת שונה ובכל זאת עשייה מתוך אהבה,
קרשים ומסמרים ואת אחת החממות אנחנו מסבים לבית גידול לשתילים חדשים ולצמחי תבלין.
אם נעמוד ביעדים, לקראת ראש השנה כבר ינבטו השתילים הראשונים.

____________________________________________________________________

8.8.11

הקיץ בשיאו.
אחרוני הדלועים נאספים השבוע, מלון, מלפפון, דלעת, דלורית וקישוא, עלוותם כבר יבשה ודוקרנית והם מונחים חשופים מחכים להסעה לבית האריזה.
הסולנים העמידים- עגבניות, חצילים ופלפלים כבר עייפים, מלאי כוויות שמש וממעיטים במתן פרי.
רק התירס הממתקי מבשיל לאיטו ועדיין נהנה מהחום. בעוד כשבועיים גם עליו יאבדו נוזלים ויתייבשו.
בימים כאלה האדמה נכנסת לפגרה ואין טעם להתחכם עם כמויות גדולות של מים, דישון, איוורור...כשהאדמה נחה עלינו להניח לה.
ממילא כלום לא יגדל עכשיו, יש לחכות לימי סוף הקיץ, ללילות הקרירים, אז האדמה תקבל אליה בשמחה שתילים צעירים.

אורחים שמגיעים לחווה מדווחים שהם מריחים אצלנו ריח של שדה בקיץ, למעשה זהו ריח של עגבניות ופלפלים פגועים
שאנחנו משאירים בשטח, ריח של ריקבון. שאריות הסולנים משמשים לנו דשן איכותי שיטייב את האדמה לקראת הסתיו
וישמש חומר הזנה איכותי לשתילי החורף הקרוב.

____________________________________________________________________

1.8.11- אגדה על שדה דלעות ושדה אוהלים

דלעות מבשילות באמצע הקיץ, ומכיוון שאיסופן דורש הפעלת שרירים שלא פועלים בשעות החמות אנחנו קוטפים אותן מוקדם בבוקר.
אז, כשהרוח עוד קרירה ונעימה מתרחש הקסם.
שדה דלעות הוא מהיפים שיש, עלים עגולים וגדולים וביניהם מבצבצות הכרכרות הצהובות הגדולות.
ליכלוכית ידעה בדיוק עם איזה פרי עליה לבצע את השינוי הגדול, אצילי הממלכה לא יכלו להישאר אדישים אל מול כרכרת הדלעת המרשימה.
גם אנחנו מתלהבים מהעוצמה ומהקסם הייחודיים לכל דלעת, קוטפים, מעמיסים ובין לבין מדברים על מחאת הדיור.
אגדת לכלוכית מדברת על השימוש לרעה בכח של החזקים בחברה כלפי החלשים, על החלוקה הלא שיוויונית
ועל כך שצריך איזשהו קסם, מעשה לשינוי חוסר הצדק.
הדלעות כבר קטופות, נחכה ונראה אם הנסיך יגיע עם נעל הזכוכית לשדה האוהלים.

מתוך "אנטוניה שלי" וילה קאתר, 1918:
"ישבתי על הארץ בטבורו של הגן, במקום אשר אליו לא יכלו הנחשים להתקרב בלי להתגלות לעין, ונשענתי בגבי את דלעת צהובה וחמימה.
כמה שיחים של שלפח מסובלים בפרי גדלו לאורך התלמים. הפשלתי כמה מהתרמילים המשולשים, הדומים לנייר, ואכלתי את פריים.
על כל סביבי היו חרגולי ענק, גדולים פי שניים מכל אשר ראיתי מעודי, שהפליאו לעשות בלהטוטי לוליינים בין העלים הכמושים.
החפרפרות התרוצצו אילך ואילך מתחת לאדמה החרושה.
פה במסתור האפיק, לא נשבה הרוח בעוצמה יתרה, אך יכולתי לשמעה מפזמת חרש למעלה ולראות את העשב הגבוה המכה גלים.
האדמה היתה חמה מתחתי וחמה כאשר פירכתיה בין אצבעותיי. חיפושיות אדומות, קטנות ומשונות, הגיחו, וסיעות סיעות נעו סביבי לאטן.
גבן המבהיק להט בארגמן מנוקד שחור. ישבתי והשתדלתי שלא להניד אבר. מאום לא אירע. לא ציפיתי שיארע דבר.
הייתי כמן חפץ המוטל בחמה והחש אותה, דוגמת הדלועים, ויותר מכן לא ביקשתי להיות. הייתי מאושר לחלוטין.
אפשר כך אנו מרגישים במותנו שעה שאנו נהיים לחלק מכליל השלמות, ותהא זו שמש ואויר, או חסד רעות.
מכל-מקום אושר הוא: להימוג בתוך משהו שלם ושגיא. בפקוד זה האושר את האדם, הריהו בא פשוט וטבעי כשינה."

_______________________________________________________________________
25.7.11- על תפוחי אדמה, חלוצים ורחמים עצמיים
בימים האחרונים אנחנו אוספים את אחרוני תפוחי האדמה.
האדמה חמה ויבשה ואנחנו מזיעים, עייפים ובעיקר מקטרים. דיברנו על כך שלמעשה קיבלנו מן המוכן.
המתיישבים הראשונים שהגיעו למרחביה סיקלו עבורנו אבן אחר סלע בדיוק באותו מקום.
לפני עשרים שנה עוד אפשר היה לפטפט עם אנשי העלייה הראשונה בצרכנייה ובבית הדואר הקטן.
גברים ענקים, שזופים ושריריים עם חזון בעיניים וטורייה על הכתף.
נשים ענייניות בבגדים אפורים ומתכונים המשתנים רק פעמיים בשנה, על פי הגידולים העונתיים.
דור מרתק שמתנהל סביב אידאולוגיה אחידה. כך זה נראה בעיניי כנערה.
הוקסמתי ולא יכולתי שלא להעריץ ולקנא באמונה בצדקת הדרך.
הייתי מנסה להבין מה הניע אותם לעזוב את השדות הירוקים של הארצות הקרות היפות
ולהגיע לעמק יזרעאל, לאדמה הקשה, העקשנית והלוהטת.
להיפצע יום אחרי יום מהרגבים החדים ולהמשיך לחרוש ולתלם את גושי הצחיחות בעוני ובעמל.
מה עומקה של נחישות והתמדה? מה התועלת האישית של הדור ההוא?
בעיקר אהבתי לדבר עם שרה, סבתא של בעלי. היא הייתה בעיניי אשה חכמה ומרתקת, אשת ספר.
כשהבאתי להציג בפניה את התאומות הקטנות שנולדו לי התפתחה ביננו שיחה מרתקת על העבר והעתיד.
באותם ימים דובר על הרחבה במרחביה. היא דיברה איתי על החשיבות בשמירה על המשקים החקלאיים.
שאלתי אותה על ערך האדמה בשבילנו, האדם כיחיד, נפרד מהאידאולוגיה הציונית.
היא סיפרה שהיא מאוכזבת מהדור המנוון שלי שנוטש, שמתלבט ושואל,
שמשרת את המדינה אבל מיד אחר כך מתבטל בארצות רחוקות,
שמרהט חדרים מבריקים לתינוקות רכים ומפונקים.
ואז כניסיון אחרון להכניס בי הבנה ציטטה מש"י עגנון:
"יותר ממה שראו את הארץ ראו לנפשם מה שביקשו מן הארץ שהיא תראה להם".

נוף האנשים במרחביה השתנה. גם לנו, החקלאים החדשים האדמה היא מורה לחיים
ומקור לצמיחה, אבל אנחנו כאן ממניעים שונים, חסרי אתוס לחלוטין
והמשותף היחיד כרגע, בזמן העמסת תפוחי האדמה על העגלה
הוא בלון הרחמים העצמיים שניפחנו ביחד.

לדפי יומן קודמים-לחץ כאן